מדינת ישראל נ' תכלת ושש בע"מ ואח'

גזר דין

בישיבת הקראה שהתקיימה ביום 24/6/12 הורשעו הנאשמים, על יסוד הודאתם, בהעסקה של עובד זה בלא היתר ובלא שהסדירו עבורו ביטוח רפואי. (עבירות לפי סעיפים 2(א), 2(ב)(3) לחוק עובדים זרים, התשנ"א – 1991). בהמשך אותה ישיבה נשמעו הטיעונים לעונש.

ב"כ המאשימה טענה כי המדובר בעובד שנכנס לישראל לפי אשרה לעבודה בסיעוד, ואשר הועסק על ידי הנאשמים בעבודות מטבח מסעדה שבניהולם במשך כשנה וחודש. המאשימה טענה כי העסקת עובדים סיעודיים בעבודות שונות שלא לפי תנאי האשרה שלפיה נכנסו לארץ הפכה למכת מדינה, אשר מסבה למשק תוצאות קשות, והבהירה כי העסקה ללא ביטוח רפואי היא עבירה חמורה כשלעצמה, באשר אילו היה העובד נפגע במהלך עבודתו הוא היה עומד מול שוקת שבורה. על רקע האמור, ועל אף שהנאשמים הודו בביצוע העבירות שיוחסו להם בהזדמנות ראשונה, המאשימה עותרת להשתת הקנס המקסימלי בגין שתי העבירות, אשר בוצעו במשלח ידם של הנאשמים, העומד לטענתה על סך 262,800 ש"ח.

ב"כ הנאשמים טען כי בעת שהעובד התקבל לעבודה אצל הנאשמים, העובד הציג בפניהם את דרכונו שבו צויין כי הוא בעל ויזה מסוג ב/1 – "תייר בעל רשיון עבודה" וכן צויין באותיות מודגשות על גבי דרכונו של העובד "רשאי לעבוד". הנאשם 2 שהוא אדם צעיר שהמסעדה נשוא ענייננו היא העסק הראשון שניהל, סבר בתום לב כי האמור בדרכון, לפיו העובד "רשאי לעבוד" מכוון אליו, וכי אין מניעה כי יעסיק את העובד. לטענתו, העובד סיפר לו כי הוא עובד סיעודי לשעבר וכי כעת הוא רשאי לעבוד. הוא בירר את העניין ונאמר לו כי לעובדים סיעודיים מופיע בדרכון שם המעסיק, ולכן, מאחר שבדרכון לא צויין שם המעסיק, הוא סבר כי אין קושי בהעסקת העובד. הנאשמים המציאו לבית הדין תלושי שכר מהם עולה כי שולמה לעובד תמורה בגין עבודה בשעות נוספות, נסיעות, והפרשות לביטוח לאומי.

ב"כ הנאשמים טוען כי הנאשם 2 הוא אדם נורמטיבי ששירת בצה"ל ומשרת גם כיום בשירות מילואים משמעותי. לתמיכה בטענתו צורף מכתב ממפקדו של הנאשם ממנו עולה כי הנאשם שירת ביחידה מובחרת בסדיר ובמילואים, כי היה חייל מצטיין והוא משרת במילואים במסירות רבה. הנאשמת 1 היא עסק המצוי בראשית דרכו, ועדיין איננו רווחי באופן המאפשר עמידה בתשלום הקנס שביקשה המאשימה.

 (אציין כי במקום נפרד, באותיות קטנות יותר ובמקום מוצנע נרשמה המילה "סיעודי").

 הכרעה

התופעה של העסקת עובדי סיעוד בעבודות שונות שלא לפי תנאי האשרה שלפיה נכנסו לישראל הפכה למרבה הצער למכת מדינה.

המדובר, בדרך כלל, בעובדים אשר מסיבות שונות בחרו לסיים את עבודתם בתחום הסיעוד, לעיתים, תוך נטישת המטופל, לאחר שהסתבר להם כי העבודה בתחום הסיעוד דורשת השקעה של שעות רבות ומאמץ פיסי ונפשי, וכי ניתן למצוא בשוק משרות נוחות ומתגמלות יותר.

מטבע הדברים, כתוצאה מהמעבר של עובדי הסיעוד לעבודות אחרות, והשתקעותם בארץ ללא מעמד חוקי, יש צורך לאשר את כניסתם לארץ של עובדי סיעוד נוספים, וכל זאת תוך פגיעה באינטרס הציבור והעמסה על המשק הישראלי, שאיננו ערוך לכך.

בהקשר זה ראוי להזכיר, כי לעיתים קרובות, העסקת העובדים הזרים ללא היתר מתבצעת מבלי שיובטחו זכויותיהם הסוציאליות (ללא ביטוח בריאות, ומבלי שישולמו להם דמי חופשה, הבראה, חגים, ועוד כיוצא באלה). כאשר המעסיקים של אותם עובדים חוסכים בעלויות ההעסקה, וזוכים ביתרונות נוספים שנובעים ממעמדו המוחלש של העובד הזר ומ"שקיפותו".

ניכר, כי בעת שנקבעה מדיניות התביעה בעבירות הללו, הדעת ניתנה לכם שהעסקת עובדים זרים בתחום משק הבית משיאה למעסיקיהם תועלת של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שהעובדים משתקעים בארץ כשהם חסרי מעמד, ובשים לב לתופעת הפגיעה בזכויותיהם של העובדים הזרים, אשר חותרת תחת ערכי יסוד של החברה ומחבלת בדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן:

"ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו).

על רקע האמור לעיל, ובשים לב לתופעה ההולכת וגוברת של קליטת עובדים זרים בעבודה במשקי-בית, התגבשה המדיניות המחמירה של המאשימה אשר החליטה לנקוט בהליכים פלילים יזומים, ולא להסתפק בהטלת קנסות מנהליים על מבצעי העבירה, וכן לבקש להשית על הנאשמים עונשים כבדים.

ככלל, העמדה העונשית המחמירה שגיבשה המאשימה נראית לי סבירה, בשים לב לצורך ליצור הרתעה אפקטיבית, אשר יהיה בה כדי להביא לצמצום משמעותי של מימדי התופעה, ובפרט כאשר מדובר בהעסקת עובד זר במשרה מלאה בבית עסק (להבדיל מהעסקה במשק בית על בסיס של פעם בשבוע), בנסיבות בהן ככלל קשה לקבל טענה שלפיה המעסיק סבר, בתום לב.

מן הכלל אל הפרט

בנסיבות דנן, הגם שהנאשמים הודו בביצוע העבירה בהזדמנות ראשונה גורסת התביעה כי יש להשית על הנאשמים את הקנס המקסימלי הקבוע בחוק בגין שתי העבירות.

לאחר ששקלתי את עמדת המאשימה, אני סבורה כי בנסיבות דנן עמדת המאשימה נוטה מאוד לחומרה, ולא ניתן במסגרתה כל משקל לעובדה שהנאשמים חסכו זמן שיפוטי יקר, לנסיבותיו האישיות של הנאשם, ולנסיבות ביצוע העבירה.

לדידי, מן הראוי לשמור את הטיעון לקנס המקסימלי הקבוע בחוק לאותם מקרים בהם מורשע נאשם לאחר שמלכתחילה כפר באשמה המיוחסת לו והעלה טענות הגנה שהופרכו במשפטו, ולאותם מקרים בהם בית הדין מתרשם כי מדובר בעבריין סדרתי, אשר לחובתו הרשעות קודמות בעבירות דומות ולמקרים בהם נסיבות ביצוע העבירה חמורות במיוחד.

אזכיר כי מדובר בעבירה שמלכתחילה סווגה כעבירה מנהלית, שהקנס שנקבע לה עומד על סך 5,000 ₪. (כך, אילו היו הנאשמים מעסיקים עובד שהוא תושב הרשות הפלסטינית ושוהה בארץ שלא כדין, הקנס שהיה מוטל עליהם, בגין שתי העבירות - העסקה ללא היתר וללא ביטוח - היה עומד על סך 10,000 ₪). אין בכוונתי לחלוק על עמדת המאשימה, לפיה העסקה של נתין הודי בלא היתר היא חמורה יותר מהעסקה של שוהה בלתי חוקי תושב השטחים, ואולם נדמה כי בנסיבות העניין קשה להצדיק יחס עונשי של פי עשרים, אשר נדמה כי אין בו כדי לשקף באופן אותנטי, את הפער בחומרה בין שתי העבירות.